סיפור אישי האור שבקצה המנהרה

גדלתי בשכונת מצוקה של עוני ועבריינות סמים וכו' כבר מגיל צעיר למדתי על בשרי שכמה שיותר רחוק להיות הנוער המקולקל או יותר נכון להיזהר מלהתערבב איתם במעשים שלהם.

למרות שלא פעם כן השתתפנו איתם במעשי גניבה וכד' או לנהוג ברכבים בגיל 15 בפרדסים בסמוכים לשכונה. אחד הדברים שאני חושב שהצליחו להציל אותי היה המשחק שלי ששיחקתי אותה כאילו אני בראש שלהם בקטע של עישון ושימוש בסמים קלים כאחד העבריינים.

ההצלה גדולה שלי הייתה הרחקתי מהשכונה לפנימיית מוסינזון בהוד השרון גם שם לא ליקקתי דבש בעיקר הקטע בו הייתי ילד מאוד רזה וחלש פיזית בואו נאמר ילד כאפות עם הזמן התרחקתי מהחברה בכלל חוץ מכמה חברים טובים שאיתם התחלתי להתאמן בחדר כושר ואימוני קרב מגע לאחר כחצי שנה היה מקרה של מכות שבהם כביכול התקבלתי לחברה.

מה שכן לא רציתי להפסיד את החברים הראשונים שלי אז למדתי לנתב את עצמי בכל מיני דרגות שיחה עם החברה המקובלים יותר והפחות.

עם הזמן פיתחתי לעצמי שפה בה ידעתי להתערבב עם כולם גם עם החברה הטובים וגם הבעייתיים.

אני חושב שבאותה תקופה גם קיבלתי על עצמי לאחד בין השורות ע"י הוצאת עלון פנימייתי וכן הצטרפות שלי למועצת התלמידים ולעמוד בראשה.

יש לציין שהמשימה הייתה לא פשוטה כלל אך התוצאות היו מרשימות והיותר מלהיב שבעידן התקשורת של אז הצלחנו לאחד שוב את הקבוצה.

לפני כמה שנים ואנו מבצעים מפגשים מידי פעם.

כשהגיעה תקופת הצבא הגיעו לפנימייה מעליית הנוער והציעו לנו מסלול ייעודי קצונה בצנחנים. הלכתי למבדקים ועברתי בהצלחה לאחר שנתיים של שירות בצנחנים ופציעה יצאתי מהיחידה ועברתי לבה"ד 20 להדרכה ושם שירתתי כמדריך לנוער בעייתי שנקרא בזמנו נערי רפול ושם גיליתי פאן חשוב ביותר בתקשורת בין אישית שרכשתי ולמדתי עם השנים.

פה הצלחתי ליישם ולתקשר עם אותם חיילים, המשימה לא הייתה פשוטה שהרי בכל יום כמעט כל חייל היה מתעורר עם מצב רוח שונה ואני הייתי חייב להתחבר אליו בשביל לא לאבד אותו כי להם בכלל לא היה בעיה להיכשל בחיים כי לא הרגישו עדין טעם של הצלחה. עד כדי כך שהם היו ממושמעים אלי לאו דווקא כמפקד אלא יותר כאח גדול ומבין או כחבר ממש.

השתחררתי מהצבא ללא תעודות בקושי עם 12 שנות לימוד התחלתי לעבוד בחברת הסעות באחד הקווים שעשיתי הייתי מסיע מורות מבני ברק לראשון באופן קבוע יום אחד המנהלת ביקשה ממני להיכנס לאחת הכיתות להעביר שיעור על תפילין נכנסתי לכיתה העברתי את השיעור, בזמן הזה ללא ידעתי המנהלת צפתה בי וקראה לי לעוד כמה שיעורים לאחר זמן היא שאלה אותי למה אני לא הולך להיות מורה בבית ספר אמרתי לה שיש לי בקושי 12 שנות לימוד אך היא אמרה לי שיש קורס למורים במגזר החרדי ושאני יוכל להשתלב שם.

הגעתי לראיון ללימודים לחינוך מיוחד המנהל אמר לי שעם הנתונים שיש לי אני לא יכול להתקבל אך כן יש אפשרות לבדוק ועדת חריגים ובהמלצתה של המנהלת היקרה נכנסתי לקורס וסיימתי עם ממוצע ציונים 90 +.

ומשם המשכתי להיות מורה לחינוך מיוחד. וכן רכשתי עוד ועוד הכשרות.

בהמשך השנים שעבדתי עם חינוך מיוחד גיליתי כמה התאוריות שלי לגבי התקשורת הבין אישית עם התלמידים ויותר מזה הקשר עם ההורים גילה לי עוד נדבך חשוב שהרבה בעיות שהיו לתלמידים נבעו מליקויים בזוגיות של ההורים.

וכך מצאתי את עצמי משוחח המון עם ההורים ונותן להם כלים לעבודה עם עצמם ועם הילדים שלהם.

לאור המצב הזה החלטתי ללמוד אימון אישי במכללת תו"ת של אלון גל.

וכן התמחתי בנושא זוגיות.

כיום אחרי 7 שנים של אימון אישי לאנשים צעירים ומבוגרים. נשואים ועל סף פרידה.

אז אם אתם רוצים לראות את עצמכם במקום אחר בין עם זה בפאן האישי אן הזוגי אני פה בשבילכם.

יהודה ציפורי מאמן אישי להעצמה אישית וזוגית.